פסק-דין בתיק ע"פ 1262/07

השופט שאהר אטרש

1.         נגד המערער הוגש ביום 23.2.06 כתב אישום בתיק עמ"ק 20054/06 בבית משפט השלום בנצרת המייחס לו עבירות על חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: " חוק התכנון והבנייה"), בגין בניה ושימוש של שתי תוספות בנייה לדירתו שבנצרת עילית ללא היתר כדין; תוספת אחת בתוך הבית והיא בנייה בשטח של כ- 21.70 מ"ר על ידי שבירת חלק מקיר הדירה ופלישה לשטח מתחת לדירת השכן (להלן: " התוספת בבית") והתוספת השניה היא בנייה בשטח של 30.34 מ"ר בחצר הבית צמוד לקיר התומך על ידי גג מרעפים וקירות בלוקים (להלן: " התוספת בגינה").

2.         המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען, כי מאז שנת 1983, עת רכש את דירתו, הדירה עומדת כפי שנרכשה ללא שינוי, פרט לתוספת מעקה ברזל, שלגביו נתבקש וניתן היתר.

3.         מטעם המשיבה העידו שני עדים: מר אפי דויטש, מפקח על הבנייה, ומר נתן שוורץ, מזכיר הוועדה לתכנון ובניה נצרת עילית; המערער בחר שלא להעיד והעיד מטעמו חברו ושכנו מר מרט קומר.

4.         בהכרעת דינו מיום 10.10.07, זיכה בית משפט קמא (כב' השופטת יפעת שטרית) את המערער מהעבירות המיוחסות לו בגין בניית התוספות ובגין השימוש ללא היתר בתוספת שבבית. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ביחס לתוספת שבגינה, עבירה לפי סעיף 145(א)(ב) + סעיף 204(א)(ב) לחוק התכנון והבנייה וכן בעבירה של אחריות לשימוש הטעונים היתר, עבירה לפי סעיף 248 לחוק התכנון והבנייה.

בגזר דינו מיום 21.10.07, השית בית משפט קמא על המערער, בעקבות הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בהמלצת בית המשפט, את העונשים שלהלן:

א.         קנס בסך 1,200 ש"ח.

ב.         צו איסור שימוש לתוספת בגינה אשר יכנס לתוקפו בתום 12 חודשים, אלא אם ישיג המערער היתר שימוש כדין.

ג.          התחייבות כספית בסך 4,000 ש"ח להימנע למשך 3 שנים מביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבנייה. תוקף ההתחייבות יחל בתום 12 חודשים ממועד גזר הדין.

5.         המערער משיג בפנינו על הרשעתו בעבירת השימוש במקרקעין ללא היתר בגין התוספת בגינה ומבקש לזכותו מעבירה זו. הערעור מופנה נגד ההרשעה בלבד.

            הן בהודעת הערעור והן בסיכומיו בכתב מעלה המערער את הטענות שלהלן:

א.         המשיבה לא הוכיחה, כי התוספת בגינה נבנתה ללא היתר ומשום כך לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת שימוש במקרקעין ללא היתר.

ב.         טעה בית משפט קמא עת קבע, כי המסמך ת/3 מתייחס לתוספת הנטענת בגינה.

ג.          טעה בית משפט קמא עת קבע, כי ב"כ המערער הציב בשאלתו לעד מר שוורץ גרסת המערער ו/או הודאה חלקית מטעמו, כי הבקשה שהוגשה בשנת 1994 לקבלת היתר בנייה, התייחסה לתוספת בגינה.

ד.         טעה בית משפט קמא עת קבע על סמך עדותו של מר קומר, כי המערער עושה שימוש בכל הדירה לרבות התוספת הנטענת בגינה.

ה.         מסקנות בית משפט קמא, שהביאו להרשעת המערער, מנוגדות וסותרות את בסיס ויסוד קביעותיו העובדתיות והמשפטיות ועל כן הרשעת המערער בטעות יסודה.

6.         המשיבה מבקשת לדחות את הערעור ולהותיר את הכרעת הדין על כנה. לטענתה, המערער הורשע בדין על יסוד תשתית ראייתית מלאה וקביעות משפטיות ועובדתיות מדויקות של בית משפט קמא, המבוססות, בין היתר, על קביעות באשר למהימנות ואמינות עדי המשיבה, וכי בנסיבות אלו הוכחה אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בפסק הדין.

7.         טענותיו של המערער מופנות רובן ככולן כנגד הערכת העדויות וקביעת העובדות על ידי  בית משפט קמא. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה בהתרשם מן העדים שהופיעו בפניה (רע"פ 4950/07 אברהם אטיאס נ' מדינת ישראל, החלטת כב' השופט ג'ובראן מיום 12.11.07 וההפניות שם). עוד נפסק, בעל"ע 8075/06 - עו"ד מאיר קטן נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, תק-על 2007(4), 585 ,עמ' 587, " הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. ברם, רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם וכי נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן מיום 28.10.07 וההפניות שם).

8.         לאחר שבחנתי את הכרעת דינו של בית משפט קמא ואת חומר הראיות שעמד בפניו ולאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי לא מתקיימת במקרה דנן אף עילה המצדיקה התערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובהערכת מהימנותם של העדים שהעידו בפניו. מקרה זה אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים סטיה מכלל זה של אי התערבות. הכרעת דינו של בית משפט קמא מנומקת היטב ומבוססת על מכלול הראיות שהובאו בפניו; לא נפל כל פגם בהכרעת דינו של בית משפט קמא היורד לשורשו של עניין, אשר מצדיק שינוי קביעותיו העובדתיות או שינוי התוצאה המשפטית אליה הגיע.

            השאלה שעמדה לפתחו של בית משפט קמא היתה, אם המערער בנה ו/או השתמש בתוספות הבנייה אשר נבנו שלא כדין וללא היתר, כפי המתואר בכתב האישום.